<h1>צידה לדרך מאמר ראשון כלל א' פ"ד</h1>
<h2>דף כו:</h2>
ואנשי כנסת הגדולה תקנו שיהיו התפלות כמנין הקרבנות שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין. תפלת שחרית כנגד תמיד של בקר ושל מנחה כנגד תמיד של בין הערבים. וכן התקינו תפלת הלילה כנגד אברי התמיד של בין הערבים שמתאכלין והולכין כל הלילה. וכענין שאמר דוד ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. וכן תקנו תפלת המוספין ביום שהיו מקריבין בו קרבן מוסף. וכן תקנו ביום תענית של צבור תפלה אחת אחר המנחה סמוך לשקיעת החמ' והיא כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני התענית ונקראת נעילה. תפלות אלו אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהן תפלת נדבה ואפי' כל היום כולו ובלבד שיחדש דבר בכל ברכה מן האמצעיות מעין הברכה. וזאת התפלה היא כקרבן נדבה לפיכך אין הצבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הצבור מקריבין קרבן נדבה. אבל קרבנותם קרבן חובה. לכפר על שגגתם וחטאתם לקרבם אל האהבה. אבל צריך כל יחיד להיות נדיב אל וכשר בחובו. איש אשר ידבנו לבו.
<h2>דף כח:</h2>
מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם ומפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה ומנין התפלות אינן מן התורה אלא שחייב אדם להתחנן ולהתפלל בכל יום ולהגיד שבחו של הקב"ה ואחר כך ישאל צרכיו. ואח"כ נותן שבח והודאה למי שהשפיע לו מטובו. ויש מתפלל פעם אחת ביום ויש מתפלל פעמים הרבה וכלם נכח המקדש. וכן היה הדבר תמיד ממשה ועד עזרא. ועזרא ובית דינו שנקראים אנשי כנסת הגדולה עמדו ותקנו להם לישראל אחר שגלו בימי נבוכדנאצר י"ח ברכות על הסדר שלש ראשונות שבח לשם וג' אחרונות הודאה והאמצעיות שאלת כל הדברים הצריכים ליחידים ולרבים כדי שיתפללו כל ישראל תפלה אחת בענין אחד. ובימי ר"ג הזקן רבו המינים בישראל והיו מצירין להם מאד ומסיתין אותם לשוב מאחרי השם וכיון שראה שזה הצורך גדול מכל צרכי האדם עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שאלה מלפני השם לאבד המינים וקבעה בתפלה. וכשאבאר תפלת י"ח אוסיף ביאור בזאת הברכה.
